השולחן שלי- סיפתח חגיגי

You are here:

blog_post_idanשנה אחרי שזכה במקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר של הארץ ורגע לפני יציאת ספרו לאור, עידן גרינברג, בוגר הסדנאות המופלא מספתח לבקשתנו את פרויקט 'השולחן שלי'.
הנה עידן ושולחן העבודה שעליו הוא כותב, הפסקה שהוא הכי אוהב מכל הפסקאות שכתב, והפסקה שהוא לא סובל.
שני קצוות על ציר אינסוף הדברים שיכולים לקרות בחדר עבודה אחד.

עידן:

הפסקה שאני הכי לא סובל:

הסתכלתי עליו בשתי עיניים זועמות. התמונות מהלילה ליד הפאב חזרו אליי. הפנים שלי האדימו ולא אמרתי כלום. לא כי לא היה מה להגיד, בגלל שלא הייתי מסוגל. אם היה לי שק לחבוט בו עד שהנוצות שבו היה נשרפות מחום המכה. אם היה לי צופר לצפור בו בכל העיר בין מכוניות ואנשים ומטוסים עד שהיה מתפקע ממיתריו. אם הייתי מכונית לדהור בה במאתיים קמ"ש עד שהאור שייכנס בה דרך החלונות יעיף לכל עבר את הכעס שהצטבר בי ונצמד בי לכל דופן. אם הייתי יכול הייתי צורח לכל עבר ולא מספיק לרגע עד שהכול היה עוצר ומפסיק. אבל כל מה שהיה לי היה סבתא שלי והאח הגדול שלי, שם ליידי באותו חדר.

קשה לבחור דברים שאתה לא מרוצה מהם בכתיבה של עצמך, יש הרי כל כך הרבה. אני לא אוהב את הטקסט הזה כי הנושא שלו גרר אותי להיכנס להתמודד עם יחסי ישראל גרמניה בצורה קלישאתית דרך ויכוח שמתפתח למכות בין קבוצת ישראלים לגרמני ניאו-נאצי. כמו שמהטאפורה שעולה מהתמה הזאת היא שחוקה, מגמתית ולא מעודנת, כך גם הכתיבה כאן צועקת את הרגש במקום להפנים אותו פנימה ולתת לקורא להרגיש אותו דרך השקט שבין השורות.

פסקה שאני אוהב:

"דינה מגל," מוני הוסיף את שם משפחתה רק במקרים קיצוניים במיוחד, הפעם הוא לא צוחק, נמאס לו כבר, היא שומעת, נמאס לו ממנה ונמאס לו מזה שהיא מנהלת לכולם את החיים, אם היא מתכוונת לטוס לצרפת שתיקח בחשבון שיכול להיות שהוא לא יהיה שם כשהם יחזרו. דינה הסתכלה עליו ומבטה שחדר דרכו היה עמום ומזוגג. היא המשיכה לשבת ולשתוק גם כשמוני קם ונעלם, וכשאבשלום ניסה לפייס, להסביר לה שאולי יוכלו לנסוע גם וגם, ואולי בכלל יש מקום אחר, שלישי, שהם יכולים לטוס אליו, מקום שגם היא וגם אבא יסכימו עליו, המשיכה דינה ושתקה וכל אותה שבת לא הוציאה מילה נוספת. ואחרי שניסה כמה פעמים באותו היום לדובב אותה והבין שהיא עכשיו במצב הזה, זה שהיא נתקעת בו לפעמים, כאילו היא נכנסת לתוך חללית שקופה שלוקחת אותה משם, ולמרות שהגוף שלה עדיין איתם בבית, דינה האמתית כבר לא, ועד שלא יעבור כמה זמן שהיא תנחת בחזרה הוא צריך ללמוד להסתדר בלעדיה, רק עם הדמות שלה, אבל לא איתה באמת, ולמרות שהיה צריך לדבר איתה, אפילו יש לו איזה הכְתבה שהיה רוצה שהיא תכין אותו אליה, תקריא לו את המילים והוא יאיית, הוא מבין שעכשיו זה אי אפשר, עכשיו זה רק הוא. ואז נזכר במיקי, ובאיך כשהיה בבית, הייתה אימו נכנסת דרך קבע לחללית הזו שלה ולא חוזרת ממנה לפעמים לימים שלמים, ושאולי זו הסיבה שהם שלחו את מיקי לנהרייה, כי מאז שעזב היא כמעט ולא טסה יותר, דינה, ושאולי בגלל זה הם משקרים להם ואומרים להם שהוא מת, כי הם לא רוצים שאבשלום ואביתר ידברו על מיקי או יזכירו אותו, כי בכל פעם שהשם שלו עולה, אפילו רק תו ממנו, דינה כבר עם רגל אחת בתוך החללית שלה, הולכת ונעלמת.

אני כולא את משפחת מגל שבראתי במרתף עינויי הכתיבה שלי כבר חמש שנים. חיי כרוכים בחיי המשפחה הזו יום יום, אבל לשמחתי ככל שעובר הזמן שאני מבלה בחברתם, על אף שאני אוהב כל אחד מהם יותר, אני מצליח להתנתק מהם כל פעם עוד קצת כדי להיות מסוגל לעשות את המעשה הספרותי המתבקש ולא לחוס על איש. הפסקה הזו מרכזת לדעתי הרבה מהדי.אן.אי של המשפחה הזו ויש בה את תמצית הספר שלי "מישהו השאיר את החלון פתוח" שטפו טפו יצא לאור בחודשים הקרובים בהוצאת כינרת זמורה ביתן..

Author: סדנאות הבית

Comments are closed.