הסיפורים הזוכים בתחרות הסיפור הקצרצר – ישראל

You are here:
Home הסיפורים הזוכים בתחרות הסיפור הקצרצר – ישראל

תחרות הסיפור הקצרצר

אנחנו מודים לכל המשתתפים בתחרות הסיפור הקצרצר 2019.

הסיפורים הזוכים מכל מדינה מוצגים באתר eacwp.org/flash-fiction , שם גם מתאפשרת הצבעת גולשים שתחושב יחד עם החלטות השופטים בתחרות.
תוצאות התחרות והסיפור הזוכה יפורסמו בתאריך 30 ביוני 2019.

להלן הזוכים בתחרות הישראלית:

במקום הראשון: פסגות / דינה פרידמן

ג'וליה לא מפחדת מאפרול שפריץ. בשבוע שעבר חגגה שבע עשרה עם מטפס הרים מקריח בן ארבעים ושלוש מפירנצה, אחרי שהשקתה את עצמה בבר בקומה העליונה של מלון הבוטיק היחיד בסנט יוהאן. משם, אפשר להשיט את התודעה בקו ישיר עד לחידודי ההרים הלבנים. גם בלילה הכי שחור, הם עדיין בהירים יותר מהקצפת שיוצקת אמה על צלחות מעוטרות ורדים מתפוררים במסעדה המשפחתית. כששכבה עירומה וסדין מלון קר על גופה, סיפר לה האיטלקי על המטפס הכי מקצועי באלפים. מחר, יוכל לפגוש אותו, חייך מנצנץ. אל תטרח, חשבה. שבע עשרה שנים אני מחכה לפגוש בעצמי את אבי. אבל שתקה. כל אחד והפסגה שלו.

סיפור זה מייצג את ישראל בתחרות הבינ"ל

במקום השני: לא בבית (הומאז' לז'ק פרוור)

קמה, העירה את הילדים אחד אחד בנשיקה, בפעם האחרונה. הכינה, ציידה, שלחה אותם לדרכם. סידרה את המיטה הזוגית המסודרת. ישבה במטבח, נתנה חלב בקפה, סלסלה סלסולים בעשן, בפעם האחרונה. לבשה את מעיל הגשם, כי גשם ירד. הלכה ברחובות מבלי להביט, מבלי לדבר אל איש. עמדה על הגשר מעל לנהר. גהרה אל הנהר. הלכה ברחובות מבלי להביט, מבלי לדבר אל איש. הכינה צהריים, קיבלה את הילדים, נתנה חלב בקפה, נתנה אפר במאפרה, נרדמה על המיטה המסודרת. קמה, העירה את הילדים אחד אחד בנשיקה, בפעם האחרונה.

הבטחות / יעל עצמון

גריזלדה עמדה על המדרגות השמיימה מחייכת בשיניים חסרות. בגלימה שחורה עם ביטנה אדומה ליטפה אותי ביד ארוכת ציפורניים. שכחתי כמה שהיא מכוערת. מסתבר שאחרי שמתים מי שבאמת אהב אותך מחכה לך בהיכל של מעלה. ודווקא היו לי אישה, הורים, ילדים, אבל רק גריזלדה הייתה שם בשמים. במוות שלה בטוח בת דמותי לא חיכתה במדרגות. היינו בני 16 פעם אחרונה שראיתי אותה, על הגג של אסותא. ברחנו להתמסטל, הסתכלנו למטה. "החיים חרא" אמרתי לה, "זה סתם". "אתה צודק" היא אמרה לי, ואז בהתלהבות של מסוממת "בוא נקפוץ!". "נקפוץ חיים שלי, נקפוץ" עניתי מסטול, "אני אחרייך". אני זוכר אותה ככתם על המדרכה.

סיפורים שקיבלו ציון לשבח

מזוודה עם עיניים / ענבל המאירי

איפה אני? לאן הבאת אותי?"
"הביתה, אמא."
"מה פתאום 'הביתה'? זה לא הבית שלי."
המבט שלה משוטט. היא נראית אבודה. כבר לא מושיטה יד אוטומטית לקופסת הסיגריות, וגם בקבוק הקוניאק נשאר מיותם בארון המשקאות והכוסית היפה, העשויה זכוכית חלבית מעוטרת, האחרונה מהסט שהיא ואבא קנו בשווייץ, כבר לא מזכירה לה שום דבר, גם לא את הגשם שתפס אותם בציריך בלי מטריה. אני מראה לה תמונות וחפצים מוכרים ו"כמה יפה פורחים הסחלבים!" אבל הכול שייך בעיניה למישהי שהיא "בשום פנים ואופן לא אני" היא רוצה ללכת משם. היא רוצה הביתה. "תראי," היא מצביעה מהחלון בפליאה על מכונית חולפת, "מזוודה עם עיניים."

הרעש / שגית פורת

רחש עמום החל להתגלגל במרחק, מתחזק בקצב, וככל שהתגבר הרעש הם הרגישו גם את הקרקע רועדת להם מתחת למגפיים. התמונות נחבטו אל הקירות, העוגיות ריקדו בצלחת הקטנה על השולחן, כוסות התה העדינות קרקשו בתוך הצלוחיות. היא דאגה להם, כשראתה אותם בדמיונה בבית הגמדים מתחת למדרכה, וניסתה ליישב את החמלה עם אחריותה הבלעדית למצבם. רגל שמאל דוחפת במאמץ את הדוושה, עד שהלחץ משתחרר והנעל מובילה את הגוף קדימה, ובינתיים הכל כבר התחיל שוב עם רגל ימין, וחוזר חלילה. שאון הגלגלים הדחוסים הקטנים דורסים את החצץ הגס. ילדה קטנה על תלת-אופן, ואמא כבר קוראת לה לעלות הביתה לארוחת ערב.

זיכרונו לברכה וזהו / בת חן פנחס

פעם אמא אמרה שלא מספרים דברים רעים על מי שמת. אז זיכרונו לברכה וזהו. לא נספר שהוא הרביץ לאימא ושהמשטרה לקחה אותו. ואז היה לנו יותר קל. כי שכשהוא היה בכלא המורה לא כעסה כשלא עשינו שיעורי בית. ולא נספר את זה שלא רצינו לבוא לבקר אותו בכלל, אבל אמא התעקשה. אז הלכנו. גם לא את זה שבלב התפללנו שלא יחזור הביתה. לא נספר שהוא חזר הביתה שיכור. ואימא קיללה אותו. כי גם היא, זיכרונה לברכה וזהו. אבל מותר לספר שהיא נעלה אותנו בחדר, כדי שבנו הוא לא יפגע. כי זה לא דבר רע. זיכרונם לברכה וזהו.