המלצות קריאה

המנחים שלנו ממליצים לכם על ספרים שמתאימים במיוחד לקריאה בקיץ, ליד הבריכה, על שפת הים או מתחת לשמיכה במזגן.

קריאה נעימה!

עינב שור דיעי ממליצה –
"אגם הצללים" של רוני גלבפיש

קצת לפני ערב ראש השנה, לפני שנתיים, בעודי מחפשת מתנת חג לילד חובב ספרי הפנטזיה שלי, נתקלתי במודעה שפרסם חבר, שכל המזמין היום את הספר "אגם הצללים" של רוני גלבפיש ברשת, זוכה למחרת לביקור אישי של הסופרת, שתביא לו את הספר עד הבית.
זאת הייתה הקנייה הראשונה שלי אי פעם ברשת, אז מרוב חשדנות לתוצאות העסקה לא הקדשתי מחשבה לרעיון שהסופרת אכן תרוץ בכל רחבי הארץ לחלק ספרים. לא לקחתי בכלל בחשבון שסופרות של ספרי פנטזיה מסוגלות לעוף למרחקים ארוכים ולחצות פקקי חג ולעבור מבית לבית ולפזר את יצירותיהן כאבקת קסמים.
אז למחרת, בעודנו מתארגנים לחג בבית, נשמעה דפיקה בדלת, ורוני גלבפיש בכבודה ובעצמה הופיעה בביתנו. סופרת אמיתית! אצלנו בבית! עם הספר שלה, בתוספת חיוך וברכה לשנה טובה. יש דרך מדהימה מזו לקבל ספר?
ספרי פנטזיה מתרחשים תמיד באי שם הרחוק ביותר שניתן להעלות על הדעת. נדמה שהכותב מוגן יותר ככל שהאי- שם הוא רחוק יותר. אגם הצללים ממוקם ממש פה, אין שם גנדולף או דמבלדור, יש יערה ותמר. יש כנרת וגמלא וים המלח. יש שם בחירה אמיצה של הכותבת להביא את הפנטזיה לארץ שלנו ועדיין להשאיר בה כל כך הרבה מקום לאוויר ומעוף וקסמים ולחשים.
ספר נוער, כתוב על הכריכה, ורק הצצתי לרגע לפני שהבן שלי התחיל לקרוא, כי מה לי ולספרי פנטזיה לנוער, אבל מהר מאוד נשאבתי לסיפור מותח, מהנה, מלא דמיון, גבהים, עומקים, נופים, וכל מה שאני מבקשת לעצמי לחופשת קיץ טובה ומרעננת.
אז קיץ שמח, ותחזרו עם הרבה סיפורים טובים.
ענב.

עינב שור דיעי תנחה השנה סדנה לכתיבת סיפורים חיים בסטודיו ביפו.
רוני גלבפיש תנחה את סדנאות הבית בפרדס חנה וביקנעם.

ענת הררי ממליצה –
"פעם אחת היא נגעה בי" של נטע פלג

זכיתי לקרוא לא מעט ספרים ממדפי ה'פסיכולוגיה', וה'פרוזה',
אבל הספר הזה לימד אותי לראשונה שאפשר לשלב. נטע פלג, מטפלת באמנות, מציגה 'תיאור מקרה' –
סיפור הטיפול בצפנת, ילדה בת שמונה, ובספר, כמו בחיים: סיפורה של המטופלת שזור בסיפורה של המטפלת,
ושניהם יחד מניעים את העלילה.
ההתבוננות הפסיכולוגית והספרותית דומות, אולי זהות. לסופר טוב יש התבוננות פסיכולוגית, וכל פסיכולוג טוב נושא בקרבו
סיפורים, דמויות מורכבות, תהליכים. נטע פלג, סופרת ומטפלת, מצליחה לייצר סינרגיה בין שני העולמות.

ענת הררי תנחה השנה סדנת כתיבה למטפלים בסטודיו ביפו.

דנה ברגר ממליצה –
סיפורה של שפחה של מרגרט אטווד

סיפורה של שפחה כמובן.
לא ממש מתאים לחופשה בכרתים,
אבל בבית במזגן אחרי שכולם הולכים לישון. כי איזה תענוג זה ספר שגורם לך לחשוב, שמצליח להדאיג אותך, להחריד אותך, לנער אותך. שכל כך אכפת לך מהדמויות וממה שקורה להן שאתה פשוט לא יכול להפסיק לחשוב עליהן ועל מתי תוכל לחזור לספר ולשחרר אותן ממצב הפאוז אליו הן נקלעו כשהיית מוכרח להפסיק לקרוא כי היית צריך ללכת לישון בלילה שלפני ושוב נהיה ארבע בבוקר.
כי כפי שקראתי בראיון שמרגרט אטווד נתנה מתישהוא לאיפושהוא- כל הזוועות הכי עתידניות שמתוארות בספר כבר קרו במהלך ההסטוריה (שלילת זכויות אדם בכלל ונשים בפרט, בני אדם שמוגדרים כבוגדים על ידי המשטר השולט מוצאים להורג ונתלים על חומת העיר, ארגונים דתיים קיצוניים שמבצעים הפיכה משתלטים על המדינה ועוד…) היא לא המציאה כלום…. ומכיוון שלהיסטוריה יש הרגל מגונה לחזור על עצמה ולשחזר את אסונותיה – הספר הזה בהחלט גורם לך שוב להיזכר בעד כמה מסוכן האדם ולמה הוא מסוגל. ספר חובה. וגם הסדרה לחלוטין מופתית.

דנה ברגר מנחה את הסדנה לכתיבת שירים מולחנים בסטודיו שלנו ביפו.

עלמה כהן ורדי ממליצה –
"פתח גדול מלמטה" של אסתר פלד, "בלוע" של נורית זרחי, "הכוח האחר" של יהודית הנדל

בקיץ הזה תקראו ממוארים: את "פתח גדול מלמטה" של אסתר פלד, את "בלוע" של נורית זרחי – שניהם ראו אור השנה – ואם עוד לא קראתם את "הכוח האחר" הישן, המשובח, המופלא של יהודית הנדל, קִראו גם אותו. תמצאו בהם את הצליל האמיתי, הפשוט, המשקיט את הנשמה. אנדרה מאלרו אמר יפה שהספרות היא מה שנותר איתנו כאשר מורידים מספר את העלילה, ושלושה הספרים הדי צנומים האלה ("בלוע" של זרחי קטנטן, ממש o.b) אורזים ספרות שמתאימה לקיץ (ולחורף), לים (או למזגן) ולתה קר (ומוטב – לערק עם קרח).

גם השנה עלמה כהן ורדי עורכת במסלול הליווי האישי שלנו.

עומר ברק ממליץ –
״גם זה יעבור״ של מילנה בוסקט

אין יותר מדי ספרים קלילים שמצליחים גם לא לעשות עניין מזה שהם קלילים, וגם להיכנס לך לנשמה בלי ששמת לב, אבל ״גם זה יעבור״ של מילנה בוסקט הוא בהחלט אחד שעושה את זה במיומנות אדירה. לקחתי את הספר הזה איתי לחופשה משפחתית ולא היו לי שום ציפיות לגביו, אבל מצאתי את עצמי גומע אותו בלגימה אחת עד חמש בבוקר, וזה לא קורה לי יותר מדי. או אף פעם.
מעבר לכך שהיא מצחיקה, יש משהו פשוט מבריק בכתיבה של בוסקט. היא לא משוויצה ולא עושה פוזות עם מילים, אבל היכולת שלה לספר סיפור היא מדהימה וסוחפת.
עוד ספר קיץ אדיר, לדעתי, הוא ״סמוך עלי״ של מריו לבררו. זה ספר כמעט נטול עלילה לחלוטין, חלקים לא מעטים ממנו מתארים מין מביך במיוחד עם זונה, ולמרות כל אלה – זה ספר אדיר. לפעמים אנחנו שוכחים עד כמה זה נדיר (ואיזה סט יכולות פנטסטי נדרש) ספר שגורם לך להתפקע מצחוק בקול רם, ולבררו עושה את זה בספר הזה הרבה יותר מפעם אחת. ההנאה מובטחת, גם – ואולי בגלל – אם בסוף תשאלו את עצמכם ״רגע, מה לעזאזל קראתי כאן?״

עומר ברק מנחה עם רענן שקד את סדנת ״לכתוב את עצמי״ בסטודיו ביפו

שרי שביט ממליצה –
"ציפורים גדולות גדולות" של עידו אנג'ל

מי שמכיר אותי יודע שכשאני קוראת ספרי שירה (או מכתמים פרוזאים שהם מעשה כמעט שירי) אני עושה בהם את מה שבהחלט אסור מכלל איסור – ומסמנת בצדדים שלהם משולשי קיפולים קטנים.
פעם אפילו שוחחתי על זה עם שרת תרבות אחת (לא זאתי, אחרת) שאמרה לי שהיא לא מעזה לקפל בצדדים, כי בכל פעם שהיא עושה את זה, אבא שלה בא אליה אחרי זה בחלומות וצועק עליה שהיא עושה מעשים אסורים.
אבל אני, כשאני קוראת ספר טוב, אני רק רוצה להיכנס אליו פנימה. להידחק בין המילים. להתקפל. להינעץ. אז אני מקפלת לי בצד את העמודים שאני אוהבת. ואז אני חוזרת אליהם, ורק אליהם. כמו לשמוע פתיחה של שיר של הסמיתס בלופים.
כי המוות של נערת הדיסקו למשל, עם טפטופי המתכת האלה והצליל של הגיטרות – צריך להקשיב לו יותר מפעם אחת, עד שזורמים כל הדרך אל לב לבו של השיר. וזה מה שקרה לי עם הספר "ציפורים גדולות גדולות" שכתב עידו אנג'ל. שהוא כולו מכתמים קצרים שנעים על גבול הפרוזה והשירה, שמדברים על בדידות, על משפחה, ועל חיפוש אהבה.
משפט מתוך הספר שיעשה לכם טעם של עוד: "המוזיקה המתנגנת ללא קול בשקע עצמות הבריח שלה, כאילו היה גופה מין רמקול גדול של דממה."
מה שקרב את ליבי אל עומק הספר הזה, הוא המבט של הדובר-הכותב על האנשים בחייו. על הנערה בשם יערה שהוא כמעט ומתאהב בה. על מורה הזן הגדול מהסופר ששוטף את הרצפה. על מנהל הבנק הבודד שבארון. המבט הזה, שרואה ומזהה את כאבו של העולם בכל מקום, ואז מבקש באופן כמעט נואש את מפגש האהבה הראשוני, הילדי – הוא אולי הסוד הגדול של "ציפורים גדולות גדולות". סוד, אגב, שלעולם לא ייחשף בתוך הטקסט. כי אם חלילה ייחשף – הוא עוד עלול להתגשם. ואז, השם ישמור, נאבד את המבט.
הספר של עידו אנג'ל מדבר באופן מקורי על גירושים, על ניסיונות עקשניים לנצח את אי-הכסף, על כישלונות הוריים, ועל בדידות בסיסית, קיומית. וכל אלו בעצם, הם רק טריגרים במסע הבלתי נגמר למילוי הבורות. במסע הבלתי נגמר לחיפוש אהבה. וכולנו יתומים, באופן כזה או אחר, של הדבר הזה. ועם הדבר הזה אני כל כך מזדהה.

שרי שביט מנחה השנה סדנת הבית ברמת השרון וסדנת הבית בחיפה.

יפתח אשכנזי ממליץ –
"ווקמן" של מעין בן הגיא

הספר ווקמן, שכתבה מעין בן הגיא, מתרחש באתר מעיינות חמים (מהסוג של חמת גדר) ולכן במבט ראשון הוא בחירה מאוד לקיץ הזה, שהוא גם ככה חם במיוחד. אך למרות החום, כאשר קוראים את הספר שמתאר בשנות התשעים ומתאר חיילת צעירה בשם זיו, שעובדת באותו האתר עד שתחליט מה היא עושה עם החיים שלה, מבינים שיש כאן משהו מרענן. מעין בן הגיא מצליחה לכתוב על מצבים לא פשוטים, בחן ובלי נפיחות מיותרת. על הרעננות של ווקמן אפשר להוסיף עוד בונוס שיש בספרה של בן הגיא לילידי שנות השבעים והשמונים, המוזיקה בקסטות שאליהם היא מקשיבה בווקמן, שהחזירה אותי לימים שבהם היו קסטות והלכנו לקנות פוסטרים של להקות במרכז המסחרי.

יפתח אשכנזי מנחה השנה את סדנת הבית בירושלים.