הסיפורים הזוכים בתחרות הסיפור הקצרצר

במקום הראשון – מארק ואן דר הולץ מהולנד

(click)

I’ve thrown every clock out of the window and keep track of time by clicking my ballpoint pen (click). I’m taking notes for a novel written in chess moves (click). Outside: a slowly swinging swing, even though there’s no wind (click). Inside: three litres of boxed red wine and two glasses, as if I’m expecting someone (click). Outside: a pile of broken clocks beneath the window (click). I’ve forgotten whose move it is (click). I know a hundred words for loneliness (click). Until the doorbell rings, I’m both at home and not at home at the same time (click).

במקום השני – אמנדה הריסון מבריטניה

The English Way

Out of habit, rather than cold, she wraps a beige Marks & Spencer’s cardigan over her colourful shirt. Back in the early 60s, the city’s cold and rain – and the loneliness – had almost driven her crazy. This gated house in Wilmslow, with footballers’ wives for neighbours, is climatically controlled and never drops below 25 degrees – a spring day in Lahore.
Maryam lays out a platter of deep-fried savoury snacks on a silver tray for her grandson. She stops herself from spooning sugar into the tea. He drinks it the English way: no sugar and a dash of milk.

את המקום השלישי חולקים שני סיפורים בתוצאה זהה –

אלכס מרינו מספרד

Dopey

The moment the spaceship touched down, the aliens stampeded out. The police couldn’t catch them all, and some managed to escape. Bobo, for example, who lives in my basement now. He arrived two months ago, all green and starving, stinking like a rubbish dump from outer space. I gave him a bed, clean clothes and even his sweet new name. I taught him to cook, clean, iron and cut the grass, I introduced him to my god and I taught him my language. He hasn’t got it quite right yet and mixes up the words “save me” and “thank you”. If he behaves himself, I’ll carry on teaching him, patiently, like any right-thinking person would.

ג'וני ניס מבלגיה

Enjoy your meal

A couple is sitting at a table in the restaurant. The young man takes a ring from his trouser pocket. He reaches for her hand and slips the ring on her finger. He pops the question. She nods. Cheers all round.
There is the maître-d’ with a fresh bottle of wine.
“Your dinner is on the house,” he says and rips up their bill.
They drink their wine and leave the restaurant holding hands.
Outside, the girl pulls the ring from her finger. The young man laughs and drops it in his coat pocket.
“See you tomorrow!”
“Chez Maurice?” the girl asks.
He nods. They disappear into the night.

רשימת הסיפורים הזוכים בשלב התחרות הישראלי

במקום הראשון: פסגות / דינה פרידמן

ג'וליה לא מפחדת מאפרול שפריץ. בשבוע שעבר חגגה שבע עשרה עם מטפס הרים מקריח בן ארבעים ושלוש מפירנצה, אחרי שהשקתה את עצמה בבר בקומה העליונה של מלון הבוטיק היחיד בסנט יוהאן. משם, אפשר להשיט את התודעה בקו ישיר עד לחידודי ההרים הלבנים. גם בלילה הכי שחור, הם עדיין בהירים יותר מהקצפת שיוצקת אמה על צלחות מעוטרות ורדים מתפוררים במסעדה המשפחתית. כששכבה עירומה וסדין מלון קר על גופה, סיפר לה האיטלקי על המטפס הכי מקצועי באלפים. מחר, יוכל לפגוש אותו, חייך מנצנץ. אל תטרח, חשבה. שבע עשרה שנים אני מחכה לפגוש בעצמי את אבי. אבל שתקה. כל אחד והפסגה שלו.

במקום השני: לא בבית (הומאז' לז'ק פרוור)

קמה, העירה את הילדים אחד אחד בנשיקה, בפעם האחרונה. הכינה, ציידה, שלחה אותם לדרכם. סידרה את המיטה הזוגית המסודרת. ישבה במטבח, נתנה חלב בקפה, סלסלה סלסולים בעשן, בפעם האחרונה. לבשה את מעיל הגשם, כי גשם ירד. הלכה ברחובות מבלי להביט, מבלי לדבר אל איש. עמדה על הגשר מעל לנהר. גהרה אל הנהר. הלכה ברחובות מבלי להביט, מבלי לדבר אל איש. הכינה צהריים, קיבלה את הילדים, נתנה חלב בקפה, נתנה אפר במאפרה, נרדמה על המיטה המסודרת. קמה, העירה את הילדים אחד אחד בנשיקה, בפעם האחרונה.

במקום השלישי: הבטחות / יעל עצמון

גריזלדה עמדה על המדרגות השמיימה מחייכת בשיניים חסרות. בגלימה שחורה עם ביטנה אדומה ליטפה אותי ביד ארוכת ציפורניים. שכחתי כמה שהיא מכוערת. מסתבר שאחרי שמתים מי שבאמת אהב אותך מחכה לך בהיכל של מעלה. ודווקא היו לי אישה, הורים, ילדים, אבל רק גריזלדה הייתה שם בשמים. במוות שלה בטוח בת דמותי לא חיכתה במדרגות. היינו בני 16 פעם אחרונה שראיתי אותה, על הגג של אסותא. ברחנו להתמסטל, הסתכלנו למטה. "החיים חרא" אמרתי לה, "זה סתם". "אתה צודק" היא אמרה לי, ואז בהתלהבות של מסוממת "בוא נקפוץ!". "נקפוץ חיים שלי, נקפוץ" עניתי מסטול, "אני אחרייך". אני זוכר אותה ככתם על המדרכה.

ציון לשבח

מזוודה עם עיניים / ענבל המאירי

איפה אני? לאן הבאת אותי?"
"הביתה, אמא."
"מה פתאום 'הביתה'? זה לא הבית שלי."
המבט שלה משוטט. היא נראית אבודה. כבר לא מושיטה יד אוטומטית לקופסת הסיגריות, וגם בקבוק הקוניאק נשאר מיותם בארון המשקאות והכוסית היפה, העשויה זכוכית חלבית מעוטרת, האחרונה מהסט שהיא ואבא קנו בשווייץ, כבר לא מזכירה לה שום דבר, גם לא את הגשם שתפס אותם בציריך בלי מטריה. אני מראה לה תמונות וחפצים מוכרים ו"כמה יפה פורחים הסחלבים!" אבל הכול שייך בעיניה למישהי שהיא "בשום פנים ואופן לא אני" היא רוצה ללכת משם. היא רוצה הביתה. "תראי," היא מצביעה מהחלון בפליאה על מכונית חולפת, "מזוודה עם עיניים."

הרעש / שגית פורת

רחש עמום החל להתגלגל במרחק, מתחזק בקצב, וככל שהתגבר הרעש הם הרגישו גם את הקרקע רועדת להם מתחת למגפיים. התמונות נחבטו אל הקירות, העוגיות ריקדו בצלחת הקטנה על השולחן, כוסות התה העדינות קרקשו בתוך הצלוחיות. היא דאגה להם, כשראתה אותם בדמיונה בבית הגמדים מתחת למדרכה, וניסתה ליישב את החמלה עם אחריותה הבלעדית למצבם. רגל שמאל דוחפת במאמץ את הדוושה, עד שהלחץ משתחרר והנעל מובילה את הגוף קדימה, ובינתיים הכל כבר התחיל שוב עם רגל ימין, וחוזר חלילה. שאון הגלגלים הדחוסים הקטנים דורסים את החצץ הגס. ילדה קטנה על תלת-אופן, ואמא כבר קוראת לה לעלות הביתה לארוחת ערב.

זיכרונו לברכה וזהו / בת חן פנחס

פעם אמא אמרה שלא מספרים דברים רעים על מי שמת. אז זיכרונו לברכה וזהו. לא נספר שהוא הרביץ לאימא ושהמשטרה לקחה אותו. ואז היה לנו יותר קל. כי שכשהוא היה בכלא המורה לא כעסה כשלא עשינו שיעורי בית. ולא נספר את זה שלא רצינו לבוא לבקר אותו בכלל, אבל אמא התעקשה. אז הלכנו. גם לא את זה שבלב התפללנו שלא יחזור הביתה. לא נספר שהוא חזר הביתה שיכור. ואימא קיללה אותו. כי גם היא, זיכרונה לברכה וזהו. אבל מותר לספר שהיא נעלה אותנו בחדר, כדי שבנו הוא לא יפגע. כי זה לא דבר רע. זיכרונם לברכה וזהו.