תחרות כתיבה – געגוע

You are here:
Home תחרות כתיבה – געגוע
געגוע - תחרות כתיבה בעקבות מכתבים
געגוע - תחרות כתיבה בעקבות מכתבים
געגוע - תחרות כתיבה בעקבות מכתבים

תחרות הכתיבה בנושא "געגוע" הסתיימה כבר לפני חצי שנה. התכוונו לפרסם את הסיפורים הזוכים מיד לאחר סוכות, אך לאור האירועים הקשים החלטנו לדחות את הפרסום.

אנו מפרסמים עכשיו את הסיפורים הזוכים בתחרות, מודים לכל הכותבים ששלחו סיפורים לתחרות ומקווים ביחד עם כולם לימים טובים.

אלו מכתבים או סיפורים קצרים, (לא שירה)  – המספרים סיפור על געגוע שהתרחש במציאות או שלא התקיים כלל, אבל היה יכול לקרות בשנים 1880 – 1980.

הטקסטים  נכתבו כתגובה או בהשראת מכתב היסטורי אותנטי מ אתר אוצרות – אוסף המכתבים הלאומי .

 

’סדנאות הבית', 'אוצרות' – אוסף המכתבים הלאומי של 'מרכז שזר' ואתר 'עברית'

שוקולד הוא סיפור מקורי ומשעשע על מפגש אנושי המתרחש בביתם של פולה ודוד בן גוריון.

הסיפור נכתב בהשראת התכתבות בין נערה מקיבוץ מצובה לבין בן גוריון.
לקריאת המכתבים המקוריים: https://otzarot.org.il/Letter?id=1iSL0CPWXnlaX5uVkT3n

שוקולד

בבוקר הגיע אלינו מוישה-גרויס; אחד מהממשל הגבוה; חליפה, עניבה, כל מה שצריך. יצאתי עם יעקב לאלנבי. הגמלים חזרו מהים. פרקנו מעל הדבשות שלהם את השקים עם הזיפזיף. לקחנו ארבעה שקים כל אחד וסחבנו פנימה. שפכנו אותם לפיילה, ואני ערבבתי עם המלט. ההוא מהממשל עמד מעליי. "שלום אליעזר, שמי גדעון." שפכתי קצת מים מהדלי. "אני שומע שמדברים כאן טובות עליך." שמתי את הדלי בחזרה. לקחתי את הכף. "יש לי עבודה טובה בשבילך, אליעזר." אמרתי: "יש לי עבודה." אמר לי: "עבודה חשובה, ציונית, יש גם כסף." המשכתי לערבב את הטיח. "מחר תביא את המסמכים שלך, נבדוק אותם. אם הכול בסדר, תוכל להתחיל כבר באותו יום, מה אתה אומר?" הפסקתי עם הערבוב והתרוממתי. מה זה עבודה ציונית? שתקתי, זאת לא עבודה ציונית? אבל כסף היה חסר. אמרתי: "בסדר."

למחרת באתי לעבודה כרגיל. בזמן ארוחת הצהריים הגיע גדעון. נתתי לו את המסמכים. הוא הסתכל בהם. אחרי דקה או שתיים אמר לי לבוא איתו. לקח אותי למשרדים הגבוהים של הממשלה, הכניס אותי לחדר של איזה קלוץ; חליפה, חפתים, משקפיים עגולים, מתקן שחור לעטים עם השם שלו באותיות מזהב. ישבתי מהצד השני של השולחן. הוא שאל אותי שאלות ואני עניתי. שאל על המלחמה, על המחנות, על השחרור, על העלייה ארצה, על הקרבות בלטרון, על הפציעה. עניתי לו ראשון ראשון ואחרון אחרון. שאל מאיפה באתי. סיפרתי. אמר לי: "תראה את המספר." הפשלתי את השרוול והראיתי לו. "גם אשתי באה משם," הוא אמר. "מה השם?" שאלתי. אמר את השם. לא הכרתי, אבל זה כנראה הספיק. הוא אמר לי לחכות, קם, והלך לחדר אחר. כשחזר, נתן לי איזה נייר ואמר להביא אותו מחר, יחד עם כל שאר המסמכים, לשדרות קק"ל מספר זה וזה. שאלתי: "מה זה?" אמר לי: "זיווג ביטחוני." שאלתי: "מה זה זיווג?" אמר לי: "תבוא מחר, יטפלו בך."

בשדרות קק"ל עמדו שוטרים ליד השער. חיפשתי בעיניים את גדעון. הוא לא היה שם. חיפשתי את אדון קלוץ. גם הוא לא היה שם. שוטר קרא לי. נתתי לו את הניירות. הוא הסתכל, דפדף, ואז קרא לשוטר אחר. השוטר האחר הכניס אותי. בפנים כבר עבדו שלושה פועלים. שם הזיפזיף לא הגיע עם גמלים, שם הכול חיכה לנו במרפסת. אברם, מנהל העבודה, אמר לי לערבב את הטיח. לקחתי את הכף וערבבתי. שאלתי אותם: "בית של מי זה?" אמרו לי: "אתה לא יודע?" אמרתי: "לא."
אמרו לי: "זה הבית של בן-גוריון." אמרתי: "איזה בן-גוריון?" הם הפסיקו את העבודה, הסתכלו עליי וצחקו. הסתכלתי מסביב. זה הבית של ראש הממשלה? "בוא אחריי," אמר לי אברם. הלכתי אחריו במסדרון. הוא פתח דלת של מזווה והראה לי בלוק שוקולד ענק. "שני קילו!" הוא הרים את האצבע שלו, "וכל המדינה – בצנע!" הסכמתי איתו עם הראש אבל בלב חשבתי: ראש ממשלה, מגיע לו בלוק שוקולד.

כל היום חיפשתי אותו בעיניים. לא מצאתי. רק אשתו הבלבוסטה הסתובבה עם הנעליים הכבדות ובדקה אצלנו איך מתקדמת העבודה. בסוף היום, כשכבר יצאנו, ראיתי אותו עובר; איש קטן, כרס גדולה, שיער לבן שמתנופף ברוח כמו דגל. הוא לא שם לב אלינו.

למחרת בבוקר הוא ירד למטבח לאכול את הקוץ' מוץ' שלו, ככה קראו הפועלים לארוחת הבוקר של ראש הממשלה, שהכינה לו אשתו פולה, הבלבוסטה. מסכן, הם אמרו עליו ולא הבנתי למה. המשכתי בעבודה כרגיל וכל כמה דקות הרמתי את הראש לדלת הסגורה. בסוף הוא יצא, בא אלינו, בירך לשלום. עשיתי היכרות עם ראש הממשלה. לחצנו ידיים. "מהיכן אתה, אליעזר?" שאל. סיפרתי לו. הוא קימט את המצח, ואחרי רגע ביקש לדבר איתי בחדר שלו, בקומה השנייה. נבהלתי. הלכתי מהר לשטוף ידיים מכל המלט והלכלוך בזמן שהוא כבר עלה במדרגות. מיהרתי אחריו.

בחדר שלו – במקום קירות היו ספרים, בלי סוף ספרים, ספרים גדולים וקטנים, עבים ודקים, עומדים ושוכבים, ספרים בכל הצבעים. הוא הזמין אותי לשבת והתיישב על הכורסה שלו. פולה הגישה לנו תה וביסקוויטים. על השולחן עמדו עוד שתי ערֵמות של ספרים. רציתי לשאול אם הוא קורא את כל הספרים האלה. לא שאלתי.

שתינו את התה. ראש הממשלה ביקש שאספר לו על המחנות. סיפרתי. הוא הקשיב בסבלנות. לאט לאט זיכרונות התחילו להישפך לי מהראש על השולחן כמו תה רותח. דיברתי ודיברתי, גם בכיתי קצת. הוא נשען על הכורסה שלו וליטף לעצמו את הלחי.

פולה עברה ליד הדלת וצעקה:

"דוויט'ל! תשתה את התה שלך!"

הסתכלתי עליו. הוא סימן לי בידו להמשיך.

פולה הלכה. אחרי כמה דקות חזרה.
"דוויט'ל! תאכל את הביסקוויט!"

 

ככה נפגשנו בכל יום אחרי ארוחת הבוקר, שתינו תה, אכלנו משהו. כבר סיימתי לספר לו על המחנות ועברתי לעלייה. סיפרתי לו על הלילות הראשונים בתל אביב, על השינה בחדרי מדרגות, על אוכל שאספתי מהפחים, אחר כך על הגיוס, על מלחמת השחרור, על החיילים שנפלו לימיני ולשמאלי בקרבות על לטרון, ואז על העבודה בבניין, על הגמלים באלנבי שהביאו את הזיפזיף מהים. לא שמעתי את הנעליים הכבדות במדרגות. אבל הוא כנראה שמע. לאט הניח את כוס התה שלו על השולחן.

פולה פרצה פנימה ברעש גדול.

"היה פה שוקולד!" צעקה עלינו, "איפה?"

הסתכלתי עליו. הוא שם את הראש שלו בתוך כף היד.

פולה רטנה, הסתובבה וירדה במדרגות. ואני ראיתי בפנים של ראש הממשלה קצה של חיוך.

 

למחרת סיימנו את העבודה. ניקינו אחרינו. אברם חילק את התשלום. לפני שיצאנו הלכתי אל הגברת פולה. שאלתי איפה כבוד ראש הממשלה. אמרה שהוא בירושלים, בישיבה חשובה. אמרתי: "את יכולה למסור לו משהו בשמי?" אמרה: "כן." אבל לא הצלחתי לחשוב על שום דבר.

"לא משנה," אמרתי, "תודה." אספתי את הדברים שלי ויצאתי.

הפועלים כבר הלכו, רק את הגב של אברם ראיתי. מיהרתי אחריו.

"מה יהיה מחר?" שאלתי.

"מחר? אפילו הוא לא יודע מה יהיה מחר." אמר והצביע לשמיים, המשיך ללכת ונעלם בין הבניינים. הסתכלתי למעלה. השמיים היו פתוחים וריקים, שמיים בלי ענן, בלי ציפור. חשבתי לטייל קצת בים, אומרים שהוא מסתובב שם הרבה. אבל הוא בירושלים עכשיו, בישיבה חשובה. אולי מחר.

הלכתי מזרחה לאורך רחוב קק"ל. פניתי שמאלה בדיזנגוף. מכוניות צפרו, נערים צעקו, גברות ואדונים התהלכו במעילים ארוכים. ראיתי שלט: "קפה בתיה". בחיים שלי לא ישבתי בבית קפה. נכנסתי. ישבתי עם הפנים לרחוב. הסתכלתי על הבאים וההולכים, היוצאים והנכנסים.

"מה בשבילך אדוני?"

אדוני?

מלצר גבוה עמד מעליי וחיכה בסבלנות.

הבטתי אל השלט.

"קפה בבקשה." אמרתי.

"קפה." הוא אמר, קד קידה, והסתובב.

"אה, סליחה?"

"כן אדוני."

"יש אצלכם אולי קצת שוקולד?"

"שוקולד לאדוני." הוא אמר, שוב קד קידה, הסתובב ונכנס פנימה.

התרווחתי בכיסא והסתכלתי ברחוב, בתנועה שזורמת, בזמן שעובר, בכלום הזה שמחכה לי ואין לי מה לעשות איתו, בצל שהתחיל לזחול על המדרכות. פתאום הבנתי: יותר לא אראה אותו. אבל אותו מתוק-מתוק היה אצלי שוב בתוך הפה.

המחשבה האחרונה של אצי הוא סיפור מקורי ורגיש הגולש במיומנות חיננית עם השאלה:
מה בכלל חושבים לפני שקופאים למוות?" על פני ציר הזמן האנושי.

התשובה המתגלה לגיבור, ולנו הקוראים, ברגע השיא, מאתגרת את המיתוסים הקיימים בתודעתנו.

סיפור זה נכתב בהשראת מכתב שכתב לוחם בשם אלי הקר, זמן לא רב לאחר פרוץ מלחמת יום כיפור. "אני יודע שאני לא צריך לכתֹוב אבל אני מיואש בטח קראתם בעיתון על החרמון. הקרב שם היה ממש רצח. בקושי כבשנו אותו והמון חברים מתו שם.

לקריאת המכתב השלם:
https://otzarot.org.il/Letter?id=mOOAgOjMD0STVt9K9c9U

 

לאחר מבצע "קינוח" לכיבוש החרמון ( 21-22 באוקטובר 73'), הוכרזה הפסקת אש שנכנסה לתוקפה ב 24 באוקטובר. בנקודת גובה 2,100 הוקמה עמדת תצפית שאוישה על ידי כוח של צנחני מילואים. בהוראת הקש"א, צוות אליהם חייל גולני מגדוד 17 לשמש בתפקיד קשר. ב-1 בנובמבר, בשל סופת שלגים קשה, ניתנה לחיילים הוראה להתפנות רגלית מהגבעה אל מוצב הפיתולים.
הסיפור שלהלן מתרחש ב 31.10.73 .

המחשבה האחרונה של אצי (נ"ג 2100)

וכבר כמה ימים שהשלג לא מפסיק לרדת, עוטף את הגבעה בלובן סמיך. חייל גולני 'ירוק' עם חבורת לוחמים ותיקים. מחכה, כמו היתר, להוראה לרדת מההר ומתוך הערפל. סופת שלגים זדונית תפסה אותנו לא מוכנים והקפיאה את האדמה ואת הזמן. השלג הגיע עד גובה המותניים. מגפי הפרווה לא הועילו. לבשנו את כל הבגדים שהיו לנו. געטקס, מדי ב' וסוודרים מהבית. את הפנים כיסינו בצעיפים, כובעי צמר ומעליהם קסדה. לא ידענו מי הוא מי. על מקלחת אפילו לא חלמנו. כדי להתחמם היינו ממלאים בקבוקי 'בבסי קולה' (מותג מקומי שהשאירו קודמנו בהר) במים רותחים ודוחפים אל תוך שק השינה, מקופלים כעוברים. מדי פעם התעוררנו לצרחות שבקעו מאחד משקי השינה. עוד 'בבסי' התפוצץ. סבלנו מכוויות של קור וחום בכל הגוף. בשל הראות האפסית יצאה פקודה ליידע את מי שבצריף אם יוצאים. באותו לילה התעוררתי עם לחץ בשלפוחית. הייתי מוקף ארבעה שקים כהים מלאים בחיילים בדים ובקבוקים. שלפתי את עצמי מהשק וגיששתי בחושך אל דלת הצריף. משם פילסתי דרכי בשלג. לא דיווחתי שאני יוצא.
*
בטיול השנתי של הכיתה לנגב, חלקנו אוהלים בזוגות. אני הייתי עם נדב שריקי, החבר הכי טוב שלי בעולם. אחרי תפוחי אדמה ונקניקיות מפוחמות, אוהד החובש הדגים איך גברים מכבים מדורה וכל החברה קמו לכבות יחד איתו. אני לא רציתי. באמצע הלילה התעוררתי עם התכווצויות בבטן, הייתי חייב לשחרר. אחרי שהצלחתי לשחרר את רוכסן האוהל התקוע, חדר פנימה ערפל כבד. הערתי את נדב. "אני יוצא, הנקניקיות הרגו אותי, אם לא חוזר תוך רבע שעה, כנראה שנחטפתי". "פסדר" מלמל מתוך שינה. יצאתי, צועד במהירות, נזהר שלא להיתקל באוהלים, סלעים וזוחלים. כשהרגשתי קרקע יציבה, כרעתי. בבוקר, כשיצאה השמש והערפל התפוגג גיליתי ששחררתי מתחת לשלט "חניון לילה בורות לוץ". נדב, חברי הטוב ביותר בעולם, הכריז בקולי קולות שאני הוא המקור לכל החרא הזה. מאז שונה שמי מאסף, לאספלוץ.
על נ"ג 2,100 קוראים לי דדון.
*
המשכתי לצעוד הרחק מהצריפים בחיפוש אחר נקודה שבה אוכל להתרוקן. הירח היה קו מעוקל ודק בשמיים שחורים. המשכתי עוד כמה מטרים לכיוון גוש קודר אותו זיהיתי כזחל"ם. הלחץ היה בלתי נסבל והחלטתי שזהו. נעצרתי והורדתי את הכפפה הימנית, מחפש לשווא את כפתורי המכנסיים תחת השכבות. תוך מאבק מגושם לקחתי צעד אחורה, איבדתי שיווי משקל וצנחתי כמה מטרים לתחתית הגבעה. כאב חד בקרסול ימין העיד על מצבי ורטיבות חמה התפשטה בין הרגליים, במעלה הבטן ומורד הירכיים. שקט משונה הקיף אותי. שכבתי ללא תנועה. הכאב בקרסול פסק, גם הקור המקפיא שינה צורה והפך לזרמים מדגדגים בידיים וברגליים. הכוכבים התקרבו בהילוך איטי, מרחפים ונוחתים בעדינות על פני, לבנים ורכים.
*
ניסיתי להניע את אצבעות הידיים ללא הצלחה. פתיתי שלג טריים כיסו אותי. מהופנט מהמראה המכושף ומודע לסכנה בה הייתי, נזכרתי באצי, אדם קדמון שנמצא קפוא שלושה חודשים קודם. זה היה מסוג הידיעות שלא הייתי טורח לקרוא. אבל בשעות ששרפתי, מחכה שאבא יסיים עוד טיפול, קראתי הרבה עיתונים שהיו זרוקים שם בין ספרי תהילים ועותקים של 'שולחן ערוך'. כך הכרתי את אצי שהפשיר והתגלה בטעות באיזה יער בגרמניה. אצי שכב קפוא עם הפנים לאדמה למעלה מחמשת אלפים ושלוש מאות שנים. תהיתי מה היו המחשבות האחרונות שלו ועל מה בכלל חושבים לפני שקופאים למוות. ולמה אני בכלל מבזבז את המחשבה האחרונה שלי על אדם עתיק שקיבל את הכינוי 'פריץ הקפוא'. ואז חשבתי על איילת ואיפה היא עכשיו. האם היא עדיין איתו? ואיך תגיב כשתשמע שמתתי? היא בטח תבכה נורא. הוא יקנה לה שמלת תחרה שחורה עם מחשוף עמוק ושני כרטיסי טיסה לארץ. בלוויה תקלל ותגדף את המלחמה ותישען על פריץ, 'ניצול השואה הארי' כפי שכינתה אותו כדי לתרץ את זה שהיא צריכה מעכשיו להתמקד בלהציל אותו. יתום ארי מ'הלבנסבורן' שהתנשא לגובה של מטר תשעים עם שער בגוון אפרוח. פריץ בא לתייר בארץ היהודים, הטמין פתק בכותל, וכשהגיע ל'יד ושם' הצטרף לסיור של קבוצת חיילות. הוא הזיל דמעה ונצמד לאיילת, המורה חיילת שהסבירה לו באנגלית ובפאתוס מהו הפתרון הסופי. פריץ חש רגשות אשמה עזים בליבו ותקומה בין רגליו. הנאצי חמד את היהודייה שלי. זו שהבטיחה שתמיד תהיה שם בשבילי.
*
הרגשתי את הגוף בוער בתוך תנור של שלג. עצמתי את העיניים ורעדתי. בזבזתי המון מחשבות אחרונות על אנשים שלא הגיע להם. ניסיתי להתרכז במחשבה משמעותית אחת חשובה לפני שאמות. פקחתי עיניים וראיתי מולי רק עלטה. כמו זו שפלשה הביתה אחרי ה'שבעה', מארחת לחברה את אימי בין סירים שאירחו פעם קציצות ברוטב, פלפלים ממולאים וריחות של כמון ונענע. רק הטרנזיסטור עוד פעל בקולי קולות על 'קול ישראל' כי אבא הפך כמעט חרש בגלל הטיפולים. אימא שנאה את תוכניות הרדיו עם הפרשנים הפוליטיים ואיימה שתפסיק לבשל לו אם לא יחליש את עוצמת המכשיר. מרגע שנקבר, דלק בכל שעות היממה במלוא העוצמה. הוא ומנורת הפלורסנט המזמזמת במחסן העבודה הקטן.
*
עוד כמה שעות ידפקו אצלה בדלת שלושה קציני נפגעים. אימא תתעטף בחלוק הצהוב המהוה ותגרור רגליים אל הפתח. היא תדע כבר קודם. אימהות תמיד יודעות. אבל היא תשתף פעולה ותצרח ותתמוטט כמו שתרגלה כמה שעות קודם, כשחלמה את נשמתי הפורחת. כל כך התגעגעתי וכעסתי על איילת שהעדיפה תוצר של רחם ארית וקצין אס.אס על פני חייל בצבא הגנה לישראל. "ואתה אף פעם לא תבין את עוצמת האהבה שצריך כדי לאהוב מישהו שהמשפחה שלו אחראית על הרג המשפחה שלך כי אתה בכלל ממשפחה טוניסאית."
*
כאב דוקר וקשה באזור הירך. הפסקתי לנסות להוריד מעליי את השלג. האצבעות כבר כמעט וקפאו לגמרי אז התחלתי לשפשף אותן לאורך הירך ובאיטיות רבה גיששתי עם היד אל מקור הכאב. אולי גם בי נעוץ איזה ראש חץ משן של דוב או אבן צור או מי יודע איך צדו חיות ובני אדם לפני חמשת אלפים ושלוש מאות שנים. לא. זה היה חפץ מלבני קטן ודק. המפוחית של איילת. היא נתנה לי אותה אחרי שהגיעה אלינו הביתה ללמד את אימא עברית במסגרת ה'תוכנית לביעור הבערות'. שיעור לפני האחרון, העזתי להזמין אותה לראות את הסכר שהיה מלא עד גדותיו בחורף. בדרך עצרנו במעיין וקטפתי לה תותים לבנים. לכנסייה של יוחנן המטביל לא הסכמתי להיכנס כי ליהודים אסור. כשהגענו אל הסכר החלטתי שאוהב אותה לנצח.
אולי על זה אצי חשב. על אהבה. אהבה ונצח. שני דברים שעמדו להסתיים לו, ולי. אולי הייתה לו אישה שאהב, או ילדים. אולי הוא מת בניסיון להגן עליהם. גם עלי יכתבו: מת בעת מילוי תפקידו, ואף אחד לא ידע את האמת. רציתי הביתה, רציתי לאימא, רציתי לאיילת.
בכוחות אחרונים הוצאתי את המפוחית של איילת וקרבתי לפה. המתכת הקרה דבקה לשפתיים ואני שאפתי ונשפתי, ושוב שאפתי ושוב נשפתי, כל נשיפה מפיקה כאב בחזה ויללה הולכת וגוברת, כמו כוכבי השביט שהתקדמו לעברי עד סנוור. "מצאנו אותו!"
טראח – סטירה מצלצלת הכתה בפניי. "תתעורר!". השפתיים הסדוקות נקרעו מהחיוך שנמרח על פני.
טראח – עוד סטירה מצלצלת. לא יכולתי לשלוט בפרץ הצחוק שנפלט ממני. "מצאתי אותו, קפוא אבל בהכרה. תקראו לחובש ותכינו אלונקה" נשמע קולו העמום של עוזי הקצין "מה אתה צוחק, יא דדון, חשבנו שנחטפת".
"אספלוץ".
"מי?? תתאפס- אנחנו יורדים מההר."
"אני, אני יודע מה הייתה המחשבה האחרונה של אצי."

ילד ומבוגר עומדים בסירת מפרש, המבוגר אוחז בזר פרחים, הילד מחזיק מכתב שקצהו קצת מקומט.

55 שנים לאחר טביעת הצוללת דקר, מתבוננת הכותבת בגלויה האחרונה ששלח שלמה אופק, קצין החשמל בצוללת, לבנו הקטן ארז וחושבת על מי שנותר מאחור.

לקריאת הגלויה האחרונה ששלח שלמה אופק לבנו: https://otzarot.org.il/Letter?id=f9FOrKdhPT0LFYOoT6iz

מה רואים בלמטה של הים

בחדר החדש שלי יש רק מיטה, ארון בגדים, וגלויה עם תמונה של קוף שאוכל בננה בגיברלטר. לא ידעתי איך לתלות אותה על הקיר, כי בצד אחד יש את הקוף ובצד השני יש את המכתב שלך, אז שמתי דבק בשני הצדדים וכל יום אני הופך אותה בצהריים, כדי שאני אראה גם וגם.
כשתבוא הביתה אני רוצה שתיקח אותי לים ותראה לי עד איפה הגיעה הצוללת שלך ותספר לי מה רואים בלמטה של הים. אני גם רוצה שתלמד אותי איך להשיט סירה או רפסודה, כי אם אני כבר גדול מספיק לישון בחדר לבד, אני גם גדול מספיק להיות איתך בים.
ממני, אילן

ביקשתי מאמא לשלוח את המכתב לגיברלטר ואמרתי לה שאני גם רוצה לבוא איתה לקנות את הבול. היא אמרה שזה מקסים, אבל שעד שהמכתב יגיע יעבור הרבה זמן, ושאתה תהיה מאוד עצוב שהמכתב שלך בגיברלטר ואתה בחיפה. היא אמרה שעדיף שנשמור את זה וניתן לך לקרוא כשתחזור, והציעה שאתן לך את המכתב בהפתעה כשנהיה ביחד בים. אני מקווה שלא יימאס לך מהים כבר עד שתחזור. בלילה שמתי לב שאפילו בחושך אפשר לראות את הצורה של הקוף מהקיר שלי, ונרדמתי.

*

כשחזרתי מבית הספר היום עברתי ליד הבית של ראובן ואלישבע. זה הבית היחיד בשכונה שיש בו טלוויזיה, ראובן תמיד יושב על הכורסה והטלוויזיה תמיד עובדת, אבל ראובן לפעמים ישן. לפעמים בדרך הביתה אני עומד ליד החלון של המטבח שלהם, שדרכו אפשר לראות ישר את הטלוויזיה בלי שיראו אותי. בדרך כלל ראובן רואה תכנית על אנשים מפורסמים שמדברים עם מישהו עם שפם, אבל היום הוא ראה חדשות. צילמו את הים עם הרבה סירות ובצד עומד איש עם מדים ומדבר עם פרצוף מודאג.
כשהגעתי הביתה היה מישהו עם אמא במטבח. חיכיתי רגע בכניסה לפני שסגרתי את הדלת ושמעתי את אמא בוכה, ואומרת שכתבתי מכתב ואיך לעזאזל אומרים לילד שלא יקראו את המכתב שהוא כתב במשך שעתיים מזורגגות ומדבר עליו כל יום מאז. ואז שמעתי את שמיל. שמיל אמר לאמא שהוא לא ישן בלילה, וש״את יודעת שהוא ביקש ממני לזרוק לים זר לזכרו כל שנה? מאיפה ההומור המקאברי הזה? או שזו הייתה נבואה שהגשימה את עצמה. אני לא יודע. אני צריך סיגריה, ולא ישנתי שבועיים.״

חוץ ממך, שמיל הכי טוב בלבנות דברים. הוא יודע מה כל אחד מהכלים עושה ואיפה כדאי לשפץ כדי שהספינות והצוללות יהיו מהירות יותר, ואם אתה לא היית מבטיח ללמד אותי הכל, בטוח הייתי מבקש משמיל. פעם אחת ביום ראשון, שזה היום שבת של אנגליה והיה לכם חופש מהעבודה על הצוללת, שמיל לקח אותי ואת אורית לשם בסוד והוא הראה לנו את הסולם של הגשר ונתן לנו לטפס ולרדת וגם לימד אותנו איך לעלות שלושה שלבים בבת אחת בלי לפחד ליפול. זה היה יותר מגניב מכל גן שעשועים שהייתי בו, גם באנגליה וגם בחיפה.
לא שמעתי את כל מה ששמיל אמר, כי הוא דיבר מאוד בשקט, אבל שמעתי ״עכשיו הם כמו הילדים שלי״, ו״איך לעזאזל הורידו דווקא אותי מהמשימה״, ו״זה צריך היה להיות אני״.
פתאום הרגשתי קצת אשם שעמדתי בשקט כל כך הרבה זמן, אז סגרתי את הדלת חזק כדי שהם ישמעו ונכנסתי למטבח. שמיל ניגב את האף עם מטפחת אבל האף שלו עדיין היה קצת רטוב, ואז הוא אמר לי ״איפה אתה, ילד? בוא הנה!״ וחיבק אותי חזק. פחדתי שהאף הרטוב שלו ייגע לי בחולצה אז חיבקתי אותו קצת מהצד. ״היום הולכים לים,״ הוא אמר לי, ״אני אקח אותך בסירה שלי ואלמד אותך איך להשיט אותה.״ רציתי להגיד לו שאני לא יכול כי קבענו שאתה תלמד אותי, אבל היו לו עדיין קצת דמעות ולא רציתי להעציב אותו יותר. אז אמרתי שבסדר.

*

בערב, כששמיל בא לקחת אותי, הוא החזיק זר פרחים גדול. הוא אמר לי ״זה בשביל אבא״, ואני הנהנתי אפילו שכבר ידעתי את זה מקודם. יש כל מיני אנשים שהולכים לנמל בלילה, מסתבר. בעיקר בנים ובנות שבאים לפה להתנשק, ממה שראיתי עד עכשיו, וגם חתולי רחוב שמחפשים אוכל בפחים. אני מחזיק את המכתב שכתבתי לך ואני לא בטוח אם סיפרתי לך על הבחינה בשפה שקיבלתי בה 10, אבל זה לא משנה בכל מקרה, כי אמא כבר סגרה את המכתב במעטפה צהובה שאי אפשר לפתוח. שמיל מתעסק עם חבל עבה בתוך הסירה ומרים את המפרש, ואני מסתכל על הזר שהוא הביא לך. ״הבטחתי לאבא שלך את הזר הזה לפני שהוא יצא,״ הוא אמר פתאום, כאילו הוא שמע על מה אני חושב, ״בשבילו זו הייתה בדיחה, בדיחה נוראית עם טיימינג נוראי עוד יותר, אם אתה שואל אותי. אבל אני חייב לו לפחות את זה״.
אני רוצה לשאול את שמיל למה הוא לא היה בסוף איתך בצוללת, ואיך החליטו מי הולך לצוללת שלך ומי הולך לצוללת שבסוף חיפשה את הצוללת שלך, ואיך קרה שהוא חזר מאנגליה לחיפה והוא יכול לשבת במטבח ולקנות זר פרחים אבל אתה שלחת מכתב מגיברלטר ונעלמת. יש לי הרבה שאלות ואני כמעט שואל אותן, אבל אז שמיל מושיט לי יד ומושך אותי לתוך הסירה ואומר, ״מוכן?״. אני מסתכל על המכתב שלי, הקצה שלו התקמט כי החזקתי אותו חזק מדי כשעברתי מעל המים בדרך לסירה. שמיל יושב מולי בשקט עוד כמה שניות, ואז קם ומשחרר את החבל שקושר אותנו לנמל.

״אתה יודע, לני, הייתה לנו מחברת כשעבדנו על הצוללת. קראנו לה ׳ספר השטויות של קציני דקר׳. בכל פעם שמישהו עשה שטות, הוא היה צריך לכתוב שיר על השטות שעשה. אבא שלך היה אלוף בשטויות. וגם בשירים.״ העיניים העייפות של שמיל חוזרות לרגע להיות בגיל של שאר הגוף שלו, והוא מספר לי, ״באחד האימונים הוא היה צריך לשמור על הצוללת מאוזנת. היו לנו צלחות מיוחדות שקיבלנו מהבריטים במתנה, ואבא שלך עשה טעות בחישוב וכל הצוללת היטלטלה מצד לצד, הצלחות החליקו מקצה לקצה והתנפצו, כולן, אפילו אחת לא שרדה. לחוויות האלו הכי התגעגעתי כשהעבירו אותי ל׳דולפין׳. כמובן שעכשיו…״, שמיל מפסיק לדבר וכאילו נעלם, מסתכל למעלה על המפרש. ״ואבא כתב שיר?״, אני שואל, ושמיל חוזר פתאום ואומר ״ועוד איזה שיר! אני לא זוכר את המילים, אבל אני זוכר את זאביק משתעל מרוב צחוק ואת החבר׳ה מצדיעים,״ הוא מפסיק לרגע. ״אולי יום אחד ימצאו את המחברת״, אמר. ״אולי״, עניתי, בעיקר כדי שהעיניים שלו יישארו כמו שהן, לפני שיחזרו להיות רחוקות וכהות. ״ואתה?״, שאלתי. ״אני?״, שמיל חייך עם קמטים קטנים בין הפה ללחי, ״רק מהפחד שאצטרך לכתוב שיר, לא עשיתי אף שטות.״
*

אחרי הרבה זמן שאנחנו יושבים בסירה, ואני כבר נהיה רעב, שמיל קם. הוא לוקח את הזר שלו ונותן לי את המכתב ושואל אותי שוב, ״מוכן?״. אני קם ונעמד לידו.
״סליחה, אח. זה צריך היה להיות אני,״ שמיל אומר בשקט ממש וזורק את הזר למים. אני עושה את עצמי שלא שמעתי מה הוא אומר ומעביר את המכתב שלי מיד ליד. הוא מסתכל עליי במבט של ׳עכשיו-תורך׳, ואני נעמד על קצות האצבעות ונשען על המעקה. שמיל מניח יד על הגב שלי כדי שלא אפול, והיד שלו קצת לחה ורועדת. הים נראה שחור עכשיו, ואני זוכר שהסברת לי פעם שהצבע של הים זה רק הצבע של השמיים שמשתקף. אני מתכופף עד לאן שאני מגיע ונותן למכתב ליפול.

*

עלי כותרת מתנתקים מהאמצע של הפרחים ומתפזרים כל אחד לצד אחר של הסירה, והמכתב שלי נרטב לגמרי ומתחיל להתגמש ולשקוע. שמיל ואני יושבים יחד בשקט, אבל אני חושב ששנינו חושבים עליך.
המים חשוכים כמעט לגמרי, אבל בגלל שהירח משתקף בגלים, אני יכול לראות את הנייר הצהוב עם המכתב שלי צולל לאט לאט פנימה, ואז הוא נעלם אליך, ללמטה של הים.

הפרויקט בשיתוף מרכז זלמן שזר.