השולחן שלי אריאלה גולדמינץ

You are here:

הפעם בשולחן שלי- אריאלה גולדמינץ

 

אריאלה גולדמינץ
הספר "מרוץ שליחים" עומד לראות אור בהוצאת "כנרת זמורה ביתן"

קטע מהספר שאני אוהבת:

קרול שאף למלא על הצד הטוב ביותר את הדרישות ממנו לא רק כבעלים מכובד ואחראי של בית עסק, אלא גם כבעל טרי. בנישואין האלה היה לו חשוב להיצמד למסורות ולחוקים בלתי כתובים. נתחיל בזה שבליל הכלולות הוא אפילו חשב להרים את בטי ולהעביר אותה בידיו מעבר לסף הדירה, אבל בעצה אחת עם האורתופד החליט לרדת מהענין. לכן, כשבסיום החתונה הם הגיעו הביתה מאוחר בלילה ונכנסו פנימה, שניהם עשו את הדרך בהליכה. בטי השאירה אצלו מבעוד מועד את המזוודה שלה. יתר הדברים היו אמורים להגיע עם חברת הובלות של לקוח שלהם בהמשך השבוע. בתוך המזוודה היו כלי הרחצה של בטי והתרופות וגם כותונת לילה חדשה שהיא קנתה, שהיה לה סיכוי גבוה למשוך אותך אם אתה גבר ולא בררן על גבול הקטנוניות. היא היתה עמוקת מחשוף אבל ארוכת שרוולים, מגלה ומסתירה במידה. הכותנות האלו נמכרו ממול לקונדיטוריה מסטוֹקים של פשיטת רגל, שתיים במאה, ולליל הכלולות בטי בחרה בסגולה מבין השתיים. כשהסתדרה בחדר האמבטיה היא גם שפכה על עצמה חצי בקבוק מי לוונדר כדי להשלים את התדמית הסגולה שביקשה לייצר לעצמה. היא הביטה במראה ונראתה פתאום מאוד מקומטת באור העז שהפיצה מנורת הניאון, אור שהתאים אולי לניתוח לב פתוח, אבל לא כדי להאיר את פניה של אישה לא צעירה, שרצתה ממש מעט אור רק כדי לא להתקל בדברים. קרול הסתובב בינתיים חסר מנוחה בחדר השינה, מזיע בתוך חלוק המשי הטבעי שלו שמיליוני תולעי משי הזיעו עליו בתורן. הוא כבר כשל בנושא הנשיאה של בטי על כפיים ולא רצה להיכשל בשום דבר נוסף, בטח לא בלילה כל כך חגיגי, שבו הכל הלך בינתיים לפי התוכנית, חוץ מהאיש שגמר על פסי הרכבת ושגרם לחברות של בטי לאחר. עד שבטי יצאה מהאמבטיה, הוא הספיק להיכנס לחרדה שמא דבר מה לא יעבוד בגוף שלו כמו שצריך. הזיעה החמה התחלפה בזיעה קרה, וכשהנסיכה הסגולה שלו הופיעה בפתח חדר השינה, יפה כמו הלילה, הוא קיבל בשמחה את ההצעה שלה לשבת לספור את הצ'קים כדי שידעו איפה הם עומדים. לפחות בנושא החשבונאִי הוא ידע שיוכל, גם בשעת לילה מאוחרת כל כך, להיות נוקב וחד כתער, מאחר שהיה אדמיניסטרטור מהמעלה הראשונה.

קטע שאני לא לא-אוהבת, אבל נאלצתי להיפרד כאן מאחת הדמויות שהולכתי (הסעתי?) לעולמה עוד לפני שהספקנו להתיידד:

בטי ישבה באוטו, שצפר עכשיו מבלי להפסיק. היא יכלה לשמוע אותו מקונן למרחקים. היא ראתה את כפות הידיים שלה. הן היו מונחות מולה, נפוחות משנים של עבודה. למרות הנפיחות, ניתן היה בבירור לראות את הורידים הכחולים המשתרגים עליהן, רשת הולכת דם סבוכה ועמלנית כמוה עצמה, את הקמטים ההולכים ומעמיקים בבסיסן ואת והכתמים והפגמים, שכבר שנים היו יוצאים אל פני העור מבלי להיבלע בו, גם לא אחרי המתנה סבלנית. דבר לא נמחק עוד. היא חשבה שכשאדם מתבגר, כל התוך שלו פורץ החוצה, כל החגיגה התת-קרקעית יוצאת אל העור, שמידקק ולא מצליח ואולי גם לא מעונין יותר לכסות. היא הייתה מרוחה באותה שעה בעוגה נהדרת. היא טבלה בסוכר וקצפת עשירה. אבל לא היה בזה כדי להטעות אף אחד. בטח לא את האופה. היא הבחינה בו, לפתע, יושב לשמאלה, שט בתוך הזמן האיטי. ראשו היה מופנה אליה. העיניים שלו היו פתוחות מדי ואטומות, כאילו הידיעה שבחיים לא יאפה יותר אפילו פרופיטורול קטן אחד, אפילו לא עוגית שקדים פצפונת, לא מזיזה לו.
ברחוב נוצר פקק. מזל שהאנשים שהיו תקועים בתוך המכוניות שלהם באלכסון, בזווית לא נוחה ובטח לא מחמיאה, יכלו בינתיים להעביר את הזמן בהתבוננות לעבר נוף המפרץ המדהים. הנוף נראה היה דומם אבל בתוכו רחשו כנראה חיים ותנועה. אפילו הים, שמרחוק נראה כמו משטח ענקי, כחול וחלק, היה נתון בתנועה מתמדת. הוא בוודאי המשיך בכך ולא עצר לדקת דומיה גם כשמכונית יד רביעית סיימה בפתאומיות את דרכה למעלה, באמצע ההר.

Author: סדנאות הבית

Leave a Comment